המ"ת!

סאורי הסתובב, מתעלם ממנו. "מי שמדבר, גם עליך הייתה מוטלת אותה משימה."

"אפשר לאמר" הוא אמר בקול מזלזל, "אבל מה הטעם בלהתרוצץ אחריה? יש לי עוד תפקידים רבים מלבד לרוץ אחריה... לא כמוך"

"מה אתה רומז? אני עובד קשה כמו כולם פה, אפילו יותר." הוא אמר, מסתובב אליו בכעס, "שלא תזלזל בי, הירוטו."

"לא מזלזל בך" אמר, "אבל אני שלא כמוך הגעתי לפה בגלל הכישורים שלי, לא כי אבא שלי עובד פה.. ולי יש פרוייקטים נוספים, אני לא תקוע עם אחד כל הזמן"

סאורי בהה בו. "אתה יודע טוב מאד שזה לא מה שאני רוצה."

"אז לך תבכה לאבא" נחר הירוטו בבוז

סאורי הביט בו לכמה דקות, מהורהר, ואז פנה והתחיל ללכת משם בלי לענות. אוסף את שיערו תוך כדי הליכה וחושף את עורפו בצורה מגרה.

*...באמת שבא לי יאוי. ס_ס סורי*

*סורי אחות, הראש שלי לא עובד ואין לי שק..*

הירוטו פנה למקום אחר, הולך

סאורי הגיע לדלת המשרד של אביו,דופק על הדלת ומחכה בשקט למענה. כשנתן לו רשות הוא נאנח ונכנס, לא מצפה לטוב.

הוא יצא לאחר משהו כמו שעה של צעקות וויכוחים, עייף ומעוצבן הוא חזר לחדר של נריה.

נריה עדיין ישנה, אבל נראה שהשינה שלה קלה יותר משעזב אותה
השפעת חומר ההרדמה פגה והשינה נגרמה מעייפות

סאורי התיישב לידה, מביט בה בשקט.הוא שקל לתת לה עוד מנה, רק כדי שלא תתעורר עד שיעביר אותה חזרה למכלאות.

אבל עם בואו של סאורי לילי התעוררה, כך שרגע לאחר התעוררה גם נריה.
"האקדח שלי" היא מלמלה מתוך נימ ולא נימ

"מצטער, הוא לא הסכים." סאורי מלמל, "אני חושב שכרגע הוא שוקל לזרוק אותי למכלאות ביחד איתך רק כי העזתי לבקש."

"האקדח שלי.." היא מלמלה בשנית"

"מצטער." סאורי ענה, נאנח.

_________________
באותו יום המעבדות היו בבלגאן אחד גדול, השומרים שהיו אמורים לשמור במכלאות ולוודא שאף אחד מהניסויים לא יוצא החוצה ובורח מהמכון גויסו למטרה אחרת למעט מספר מצומצם של שומרים לא מאוד מנוסים.
זה היה היום שהוא חיכה לו
בתנועות רכות, כמעט חתוליות, הוא ניגש אל דלת התא בה הוא היה. עיניו סרקו את האיזור בעיניין בחיפוש אחר השומרים, מגלה כי כולם היו עם גבם אליו. בחיוך קטן וערמומי הוא תקע את אחת מציפורניו, אותן הוא שייף עד לדקות וחדות של סיכה, בתוך המנעול, פורץ אותו בלי הרבה מאמץ.
להגיע מהמכלאות לפרצה הסודית במרתף גם לא הייתה יותר מידי בעיה משום שהוא כבר הכיר את האיזור מבריחות קודמות, הוא הצליח להגיע לפארק ציבורי קרוב בלי שאיש יבחין בו.
עכשיו כל מה שהיה צריך היו בגדים ומחסה.

נריה הייתה על ף התמוטטות עצבים, האקדח הזה היה חלק ממנה והיא לא נפרדה ממנו מהיום שקיבלה ואותו.
היא הכירה אותו על בוריו וידעה להפיק ממנו אל הפגיעות הטובות ביותר
״אני חייבת את האקדח שלי!!״

הוא היה ביום חופש. הוא בדיוק סיים מצוד אחרי עוד ניסוי שברח והוא באמת קיווה ליום הרגוע בדירה שלו.
לפי התדירות שבה צלצל הטלפון שלו ולפי ההודעות הכעוסות שהושארו במענה הקולי לנוכח סירובו לענות הוא הניח שיום החופש שלו בוטל לחלוטין.
הוא תהה לעצמו אם הם נותנים לניסויים שלהם לברוח על מנת לשמור על רמת אקשן מסויימת באזור. יכול להיות.
זה לא שינה הרבה. שילמו לו ושילמו לו טוב. רק למען הכסף והאנדרנלין הוא נעמד ויצא החוצה לעוד יום טיפוסי

"בשביל מה את צריכה אותו? אין לך אפשרות להשתמש בו גם ככה" סאורי נאנח. "הוא שומר אותו במקום בטוח, אל תדאגי."
------------
הניסוי הביט סביבו, עיניו נתקלות בסמטה חשוכה בה היה יכול להתחבא בינתיים. למזלו היו שם מספר ארגזים ובהם בגדים משומשים, רובם קרועים ומלוכלכים. הוא הצליח למצוא זוג מכנסיים קרועות וקצרות ולבש אותן, מסתיר לפחות חלק אחד שלא רצה שאיש יראה.
הוא תיאר לעצמו שיש כבר אנשים אחריו ולא הרשה לעצמו להרגע, עדיין לא.

השלב הראשון לכל מצוד מוצלח הוא לחפש רמזים. הוא לא אהב את השיטה של לנופף ברובה לכל כיוון ולבזבז תחמושת בלי הבחנה.
אז הוא התחיל ליד המעבדות, שואל אנשים אם הם ראו בחור או בחורה (הוא עדיין לא היה בטוח מה. לא פירטו) רצים ערומים באזור. איכשהו הם תמיד ערומים כשהם בורחים. משם הוא המשיך הלאה בעקבות הרמזים.

הניסוי התיישב על פיסת קרטון מלוכלכת, מסתכל על השמיים ונשם את האוויר. זה היה החלק שהוא הכי אהב, האוויר. איכשהו עדיין הייתה בו התקווה שאיכשהו לא יתפסו אותו הפעם.

הוא מצא אותו. בלי חולצה באמצע שום מקום. בוהה בשמיים.
הם בהו הרבה בשמיים. משהו בפתיחות הזאת משך אותם כנראה.
"אם היית שם חולצה היה לוקח לי בערך שעה יותר לתפוס אותך." אומר לו ונעמד מולו

הניסוי לא הזיז את עיניו מהשמיים בזמן שנעמד נצמד לקיר מאחוריו.
"...אני לא חוזר לשם," מלמל לאחר כמה שניות, מביט באיש מולו.

"אתה באמת מצפה שננהל דיון על הנושא?" משלב את ידיו ומרים גבה.

"ממ, לא, לא באמת." הוא גיחך, מיד קופץ ונחת על קורת עץ שהייתה מעליהם, תלויה מהקיר. מיד לאחר מכן קופץ שוב לגג של הבניין לידו היו והתחיל לרוץ - זנב ארוך ומכוסה חברבורות נשרך מאחוריו.

"למה בדיוק הם בורחים כל הזמן?" נאנח ובזינוק קל הצליח גם הוא לעלות על הקורה וזינק אחרי הבחור, מצליח למרבה הפלא לשמור על קצב לא רע.