הנער רץ ורץ, מנסה לא להביט אחורה, יודע שאם יביט הוא יתפוס אותו. הוא קפץ מגג לגג, מנסה להטעות אותו בכך שלקח כל הזמן כיוונים שונים. לבסוף, כשחשב שאולי הצליח לאבד את הצייד הוא הציץ אחורה ו...מעד. נופל ורק בקושי מצליח לתפוס במעקה של הגג.
הוא נהם, אחת מידיו כבר איבדה את אחיזתה ולא משנה מה עשה הוא לא הצליח לטפס למעלה, הגג לידם היה רחוק מידי וגבוה מכדי שיוכל לקפוץ והם היו גבוהים מכדי שיוכל להרשות לעצמו ליפול. הוא הביט למעלה על הצייד, עיניו מלאות נחישות. "אני אמות לפני שאחזור לשם." הוא סינן, ידו השנייה תופסת באן רופפת על הקיר.
הוא נהם שוב, מסיט את מבטו ומסתכל למטה. הצייד לא הראה סימן שהוא הולך לנסות לעזור לו לעלות, אז הדרך היחידה היתה... לפני שהצליח להחליט, ידו החליקה והוא החל ליפול.
בתנופה חזקה הצייד הרים אותו באוויר ומשך אותו לקרקע בטוחה, כורך את זרועו סביב גופו ומצמיד אותו אליו. הוא יכל להרגיש דקירה בצווארו ולאט לאט עייפות שנופלת עליו.
הנער הפסיק אבל עדיין הביט בו בזעם, ציפורניו נעוצות עמוק בתוך בשרו של האיש. "אני יכול להריח את זה עליך, כלב. אתה כמוני, אתה אחד מאיתנו." אמר בשקט, מוריד את ראשו, "אתה צריך להיות איתנו, לצידנו. לא לתת להם לעשות לנו את הדברים האלה. שחרר אותי..."
כל החלונות מסורגים ואין אפשרות לצאת החוצה. "תתרוצץ כאוות נפשך ותשיר שערות בכל מקום או מה שאתם החתולים אוהבים לעשות לרהיטים המסכנים. אני צריך לעשות שיחת טלפון." אמר והלך לחדר השני
הוא נהם בחייתיות אחריו וקפץ על אחת הספות, מתחיל לרצוח אותה בעזרת ציפורניו, ולאחר שסיים איתה התחיל לחפש ולהעיף לרצפה כל דבר שביר למראה שמצא, מוודא שהוא עושה כמה שיותר רעש. כל המקום הסריח מהאיש והגנים הכלביים שלו והוא לא היה מסוגל לסבול את זה. "אני לא חוזר לשם! הוא התחיל לצרוח, "אני לא חוזר למקום ההוא לעולם! אתה לא יכול להכריח אותי!" הוא שבר את אחת המנורות, פונה לכסח הספה עוד קצת בעצבים.