המ"ת!

טוווב
יואו, איזה כיף. D:

השנה היא 2XXX, במכון סודי במרכזה של אחת הערים הגדולות איפשהו בעולם מדענים עובדים על יצירת האדם המושלם, או יותר נכון - עבדו.
לאחר כישלונו של המכון ורכישתו ע"י קבוצה פרטית גדולה, החלו המדענים לעבוד על משהו שונה - בני אדם שאינם בני אדם, נסיונות לשלב בני אדם עם חיות על מנת לחזק תכונות מסוימות ולהפוך את אותם ניסויים לנעימים ונוחים יותר לשעבוד.
מעט מאוד מאותם ניסויים מצליחים לברוח, וכרגע מסתובבים ברחובות לבדם, בדרך כלל נאספים על ידי מי שמשעבדים אותם או הורגים אותם או לעתים משתמשים בהם למטרות לא נאותות. D:
אותה החברה שכרה ציידים אשר מחפשים את אותם ניסויים שברחו על מנת להחזיר אות למכון..


יעל - תתחילי.

"כבר עברה שנה" מלמלה לעצמה נריה, היא ישבה בספסל קטן בפארק הציבורי שבשעת צהריים הזו היה ריק מאדם. שיערה הכהה בהק בשמש וחשף את גווניו הכחולים בו פזורים מספר מה של פסים כחולים.
היא הביטה בעינייה הירוקות של האגם הקרוב, היה בהן משהו חתולי שהודגש על ידי ריסיה הארוכים.
היא הייתה יפה כל כך, איש לא היה יכול להכחיש זו. גופה היה רזה אך לא מידי, צבע עורה החל לקבל צבע מוקה רק בחודשים האחרונים אחרי שכל חייה הייתה סגורה במעבדות.
"שנה אני כבר לא שם"

סאורי העביר יד בשיערו האדמוני והארוך, מושך בסרט שבין השאר הסתיר את אחת מעיניו ושמר על שיערו מסודר, מסיר אותו.
הוא נשם מהאוויר בפארק; שתי עיניו - אחת ירוקה-צהבהבה כמו זו של חתול, השנייה בהירה מכדי לדעת מה היה צבעה אי פעם - נעצמו כאשר לקח נשימה עמוקה מהאוויר המזוהם של העיר.
הוא הכין את האקדח שלו בידו, לא אקדח אמיתי כמובן, רק אחד שיורה חיצי עם מספיק חומר הרדמה בשביל פיל גדול מאוד. זה היה הלילה שבו הוא יתפוס אותה. אחרי שנה של רדיפות הדדיות בין השניים.
הוא נעמד, מפסיק להסתתר מאחורי השיח, וכיוון.

"אתה יכול לכוון אותו עד מחר" הוא שמע את קולה של נריה. היא עדיין ישבה במקומה כשגבה מופנה אליו, אך לא היה כל ספק שהיא מסוגלת לשמוע את תנועותיו השקטות.
"אבל לא יפה לירות במישהי שגבה מופנה אליה, לא כך?"

"אם על זה הייתי חושב כבר היית שם לפני שעה." הוא אמר, מתקרב. "אבל את מבינה? אני אוהב לראות את המבט הזה על הפנים היפות שלך רגע לפני שאני תופס אותך, לא יוצא לי לראות אותו הרבה, אז רציתי להתכונן כמו שצריך..."
האקדח היה כבר צמוד למתן של נריה, מכזה טווח גם החץ הקטן שהיה בפנים יכל לעשות לה נזק מאוד לא נעים.

היד הקרובה לאקדח הסיטה אותו והצמידה לספסל. "איך אתה יכול לאהוב משהו שעדיין לא יצא לך לראות?"

הוא התיישב לידה, מחייך. "את שוכחת כל כך מהר. תחשבי לפני... 4 חודשים, ן6 חודשים לפני כן."

"בהתחלה זה היה בעיקר בגלל הבלבול של היציאה החוצה. זה לא קל להיכנס לעולם שכל חייך למדת עליו אך מעולם לא זכית להכיר. ולאחר הייתי חולה, קדחתי מחום ולך לא היה אכפת! בשני המקרים אננו מדברים על כמעט" היא הביטה בו בשקט, נראה שלמרות העובדה שהוא מאיים עליה היא לא חוששת להימצא בקרבתו

"אף אחד לא מושלם." הוא נאנח. "כל כך חבל שיצור מעניין כמוך צריך לחזור למקום ההוא." פתאום היא הרגישה אזיק נסגר על פרק כף היד שלה, את הצד השני הוא חיבר ליד שלו, מביט בה באדישות יתרה. "עכשיו בואי נסכם את זה ככה - את עושה פיפס אחד שלא במקום, אני יורה בך ואת נרדמת למשך החודש הקרוב. מוסכם?"

"האומנם?" תהתה נריה, וגירדה את צווארה ביד אשר הייתה אמורה להיות אזוקה. לאחר התבוננות הבחין סאורי שבטעות חיבר את האזיק לספסל, שכן היה קל להתבלבל עם ידה הקטנה של נריה.
היא ליטפה את המקום בצווארה, קצת לכיוון הגב, בו היה קעקוע יפה ומושקע של הספרה '1', היה נראה שביצירת הספרה הזו הייתה גאווה גדולה שכן הוא היה מאוד מושקע
"אני לא חוזרת לחושך שם, מה הייתה המטרה בליצור אותי אם אני לא יוצאת אל העולם?"

סאורי קילל ושחרר את עצמו, מביט בה בכעס. "כי את רק ניסוי, ניסוי שכשל - ניסוי שלא שייך לעולם שבחוץ. את יודעת את זה."

"למדתי בחוץ יותר משלמדתי שם" אמרה נריה בשקט, מסתכלת על העננים הנעים למערב. "אולי למדתם אותי שפות, או לבנות דברים" היא עצרה לרגע ולאחר שתיקה קצרה מלמלה "ולהרוג.. אבל בחוץ השתמשתי בכל הכלים שהבאתם לי, למדתי הכל במהירות. אני מסתדרת בוץ מעולה-אין לי עניין לשבת שוב בחושך"

"אין לך מקום פה." סאורי מלמל, מרים את ראשו, "חוץ מזה, אבא שלך מתגעגע." הוא גיחך.

נריה צקה לעצמה, "אם הוא אבא שלי אז אתה צריך להיות לי כמו אח, לא?"

סאורי כמעט לא עצר את עצמו מלצחקק, אבל לבסוף הצליח לשמור על ארשת פנים רצינית.
"האיש הזה לא היה אבא שלי מהיום שאת הגעת לעולם הזה. אבל כן, אני מניח שזה נכון."

"יכול להיות שזו קינאה?" היא שאלה ברצינות
היא עדיין התקשתה עם רגשות

"למה את חושבת שאני רודף אחרייך כל כך הרבה זמן? מאהבה?" הוא נחר בזלזול, "האמת, תמיד שקלתי לפסיק מתוך נקמה בו, אבל אני מניח שאני פשוט שונא אותך יותר מידי"

"למה נקמה? לא עשיתי לך דבר.." אמרה נריה, מביטה בה בעינייה התוליות, "לימדת אותי הרבה, גם בשנה שחלפה"

סאורי עצם את עיניו, "אתה יכולה לברוח עכשיו אם את רוצה, יש לך 30 שניות." הוא אמר בשקט, "אחרי זה אני מחזיר אותך, הבטחתי לו שהפעם אני מחזיר אותך."

נריה חייכה, "נתראה בקרוב"
היא נעלמה לתוך השיחים, קרני השמש מכסות את הדרך בה הלכה.

"איך אתה מצפה לתפוס אותה אם אתה נותן לה ללכת כל פעם?" שאל קול מאחוריו

"אתה יודע בדיוק כמוני שזה לא יקרה."

סאורי הרגיש נשימות כבדות מעבר לכתף שלו, הן היו חמות מאוד.
כשהביט לשם ראה נמר שחור וגדול מביט אליו בעיניים אדומות

סאורי נאנח וקם, נותן לנמר ליטוף קטן על הראש לפני שפנה ללכת משם.

"ותר על זה" אמר גבר שישב על העץ שמאחורי הספסל, לא היה ניתן לראות את מקומו עד שירד מהעץ. "אני לימדתי אותה להסוות את עצמה ואת צעדיה, לא תמצא אותה"
עיניו החומות הביטו לכיוון בו נעלמה נריה, הן היו כמו כבויות ולמודות סבל

"זו בעיה, הייתי רוצה לא לראות את הפרצוף שלה יותר לעולם, גם את שלך לא, למען האמת. אבל איך שהוא התפקיד פשוט תוקע אותי אתכם בכל פעם." הוא נאנח שוב, מסתובב אל האיש. "מה אתה רוצה? עכשיו באמת. לא באת לפה להגיד לי להפסיק לרדוף אחריה."