המ"ת!

כשהניח אותה על מיטתו קפצה לילי עליה, מקיפה את הנערה בגופה כמגוננת עליה

סאורי לטף אותה וקם. "מצטער לילי, אני גם לא רוצה את זה..." הוא אמר, מחזיר ומסדר את הסרט שלו על עינו. "אין ברירה."

היא נהמה עליו, לא מוכנה שיפריע למנוחתה

סאורי הביט עליה, מתנצל בשקט, ויצא מהחדר, הולך לחפש את אבא שלו.

עברו מספר שעות וסאורי עדיין לא חזר, נריה התעוררה, משפשפת את פניה ומביטה סביב
היא זיהתה את המקום, זה היה החדר שלה בעבר, לפני שהועברה למכלאה, בתקופה היפה שהניסוי רק החל.
עיניה נתו על לילי, "התגעגעתי" היא מלמלה אליה, מלטפת את ראשה.

לבסוף סאורי חזר, ידיו שלובות ומאחורי איש גבוה ממנו בראש, גם הוא עם שיער אדום ארוך, אך ישר יותר ביחס לזה של סאורי. הוא הביט בנריה במבט מתנשא משהו, מתקרב ובוחן אותה.
"היא פגומה." הוא אמר, מסתובב לסאורי, "חשבתי שאמרתי לך לא לפצוע אותה."
סאורי הביט הצידה, על הרצפה, ממלמל משהו שלא אביו ולא נריה יכלו לשמוע.

נריה חייכה, זה היה משהו די אינסטנגטיבי, כמו ילד שהתגעגע להוריו

האיש הסתובב אליה שוב, מתקרב אליה באיטיות. הוא תפס בסנטרה בכוח והרים את פניה כדי שיוכל לבדוק אותן.
"חיפשנו אחרייך הרבה זמן, 1."

"ואני ברחתי ממכם זמן כה רב" היא הביטה בו בעיניה החתוליות, מזיזה באיטיות את שפתיה הורודות.
"אני לא רוצה להיות חלק ממה שהפכתם את המקום הזה להיות"

האיש עזב אותה, מתרחק בשקט. "את הוחזרת לפה ממספר סיבות נריה." הוא אמר, משתמש הפעם בשם שהוא נתן לה. "אנחנו לא יכולים לתת לך להיות בחוץ מתוך דאגה לאותו עולם, ומתוך דאגה לחברה. את יצור מסוכן וחסר שליטה."
הוא פנה לצאת מהחדר, מביט על סאורי. "תחזיר אותה למכלאות, ובוא אחר כך למשרד שלי."

כשהפנה אליה את גבו שמה דריכת אקדח, היא כיוונה אלינו אקדח זהוב עם פסים כסופים ושלושה פרחים ורודים. הוא הכיר טוב טוב את האקדח הזה, בגיל מאוד צעיר הוא הביא לה אותו ומאז הם לא נפרדו.
"אני לא חוזרת למכלאות" היא אמרה בקול חד משמעי, "יצור מסוכן לחברה? חסר רסן? זה מה שניסיתם לשכנע אותי.. אבל אני יודעת שאתם מפחדים להתמודד מול מה שיצרתם"

האיש חזר אליה, מהר מאוד תופס באקדח ולוקח אותו ממנה, הוא עזב את החדר בלי עוד מבט אליה או אל סאורי, סוגר אחריו את הדלת.
סאורי נאנח והתיישב לידה. "הוא ממש כועס."

עיניה של נריה נפערו בבהלה, היא לא הייתה מסוגלת להיות בלי האקדח שלה.
היא קפצה מהמיטה, רצה בעקבות הנוש

הדלת הייתה נעולה.
"אני אחזיר לך אותו אחר כך." סואי מלמל, מסתכל על ציפורניו בעיניין.

נריה לא התייאשה, היא הביטהסביב מחפשת דבר מה לפרוץ את הדלת.
היא מצאה מחט קטנה והכניסה אותה לתוך המנעול, כעבור שניה הדלת נפתחה

סאורי קם במהרה, תופס את ידה ובמהרה היא הייתה על הרצפה כשהוא מרתק אותה עם הברך שלו על הגב שלה.
"מצטער נריה, את נשארת פה."

"לא!" צעקה עליו נריה, היא נאבקה בו חזרה, מנסה לקום
היא הייתה חזקה מאוד יחסית למראה השברירי שלה ונראה היה שהיא מסוגלת לגבור על סאורי

סאורי נהם ומיהר להוציא מזרק ובקבוקון קטן מכיסו, בעודו ממשיך לשבת עליה ובכך לרסן אותה הוא מילא את המזרק ותקע לה אותו בעורף.
"תירגעי."

אבל נריה כבר הצליחה להעיף אותו. היא רצה לדלת ובכל צעד היא נעשתה איטית יותר, עוברת להליכה, נתמכת בדברים. כשהיא הגיעה לדלת היא הייתה מטושטשת נורא, אך ראו בעיניה את הצורך להמשיך במשימתה

סאורי הביט בה עד שהיא יצאה מהדל, אז התחיל לעקוב אחריה.
"את לא תגיעי לקצה המסדרון." אמר בשקט, "עדיף לך לחזור עכשיו ולישון בחדר, אחרת תתעוררי במכלאות."

*קיווי! זה כל כך בדיחת טירונות שאלוהים ישמור*
נריה עצרה, היא עשתה חישוב בראש, עושה הערכת מצב מחודשת וחזרה, נתמכת בסאורי כדי להיכנס
לילי דחפה אותה פנימה

*קייייייייייייייווייייייייייייייייי *
סאורי תמך בה עד שהגיעו למיטה, נותן לה לשכב על המיטה.
"אני אדבר איתו, הוא לפחות ייתן לך חדר משלך..." הוא אמר בשקט, "אני חושב. אבל תתנהגי יפה."
הוא קם, מפנה מהחדר כל דבר שניתן להשתמש בו בשביל לפרוץ את הדלת ונעל אותה מאחוריו, מתחיל ללכת לעבר המשרד של אביו.

ולילי חזרה להקיף את גופה של נריה, מניה את ראשה על ידייה.

כל הכבוד!!!" נשמע קולו של הירוטו, מוחא כפיים

סאורי הסתובב אליו, מעוצבן. "מה אתה רוצה??"

הירוטו הביט בו במבט משועשע, "בסך הכל אני אומר לך כל הכבוד.. לקח לך שנה"