המ"ת!

סאורי נאנח, מסתובב ומסתכל בכיוון שבו נריה הייתה אמורה להיות.
"אני שונא אותך." הוא מלמל לעצמו, מתחיל ללכת לשם.

נריה ישבה על שפת האגם, שוטפת את ידה וצובעת את המים בצבע דמה.
היה לה תך לאורך כל יד שמאל

סאורי נאנח, ניגש אליה. "איך זה קרה? היית בסדר לפני חמש דקות."

"נפלתי לבור ונפצעתי מהגדר" היא אמר בעודה לוחצת עם מפית שהייתה לה בכיס על הפצע בניסיון לעצור את הדימום

"את לא נותנת לאף אחד לגעת בך, ואז נופלת ונפצעת? נו באמת"

"קורה שנופלים" היא אמרה בפשטות, ואילו סאורי בעצמו ידע איזה שיווי משקל מדהים יש לה

"תהיי רצינית, בבקשה." הוא ענה בשקט, מזיז את ראשו בעצבנות. "זה חתך די רציני, זה לא היה קורה מנפילה פשוטה."

"היא לא הייתה פשוטה בכלל!" חייכה נריה, "זו הייתה נפילה אומנותית!!!"

סאורי הסתכל על השריטה והחל לחטט בתיק שלו, מוציא משם ערכת עזרה ראשונה.
"קדימה, תושיטי את היד" אמר, מחליט לא להתווכח איתה יותר מידי, לא הייתה לו סבלנות. הוא הוציא צמר גפן וחומר חיטוי, וחוט וחט בשביל תפרים.

"אני יכולה לבד" מלמלה נריה, כנעלבת מכך שהוא ושב שהיא לא מסוגלת לבצע את המשימה הזו לבד. היא הושיטה יד לקחת את השטויות

הוא הזיז ממנה את הדברים. "את תפצעי את עצמך עוד יותר, טיפשה." מלמל ותפס בידה, מושך אותה אליו. מתחיל לחטא את הפצע בלי להתחשב יותר מידי בכאב שזה גרם לה.

"אני לא!!" היא התגוננה, "אני יודעת! למדתי!"

"שתקי כבר." הוא משך את ידה אליו בכוח, מכאיב לה, "או שאני אזריק לך חומר הרגעה, ואני נשבע לך שאם תאלצי אותי לעשות את זה את תהיי חזרה במכלאות לפני שתספיקי להגיד את השם שלי."
והיא ידעה שהוא מסוגל לעשות את זה.

"אני שונאת את חומרי ההרגעה שלך, הם דוחים אותי." היא אמרה בעצבים, מעקמת את האף בעודה מסתכלת על עבודתו. "אתה יודע שזה נקרא סמים פה בחוץ?"

"ממ. את יודעת שלא אכפת לי?" הוא עקץ חזרה, מתחיל לתפור את הפצע. "הוא יהרוג אותי אם אני לא אחזיר אותך..."

נריה הביטה בו בשקט, היא לא הייתה בטוחה שזה נכון, היה אפשר להאמין לו
"הוא לא הרג אותך עד עכשיו.."

"היום הוא יעשה את זה. אם השומרים רואים אותי חוזר בלעדייך הם תחת פקודה לירות בי." הוא חייך, מסיים את העבודה. "ואם אני לא חוזר עד... אה, עוד שעה אני חושב, אני מניח שאת מנחשת מה הפקודה שכל הציידים באיזור קיבלו."

נריה הייתה מבולבלת. היא לא הסתדרה עם רגשות בכלל-ופה היו מעורבים הרבה מאלה
"אני לא חוזרת" היא אמרה בנחרצות אחרי שתיקה ממושכת.
אני לא חוזרת לשם!

"מי שיבוא במקומי לא יהיה מישהו עם קשרים אליך." הוא אמר חרישית, "להם לא יהיה אכפת לירות לך בראש, הם לא יחשבו פעמיים. אני לא מבקש שתחזרי מרצונך... רק שתביני."
ואז נריה התחילה להרגיש עייפות, עייפות שלא ניתן להתנגד לה. מסתבר שהחומר חיטוי שהוא השתמש בו לא בדיוק היה חומר חיטוי.

"הם יהרגו אותי שם.." היא מלמלה, עיניה מתחילות להעצם, "הם מפחדים ממני"
היא נרדמה, נופלת לזרועותיו של סאורי. פניה היו יפות כמו פנים של מלאך

סאורי נאנח, מרים אותה בלי הרבה בעיה. הוא משך שנה שלמה בלי לעשות את זה אבל עכשיו לא הייתה לו ברירה...
הוא התחיל ללכת לכיוון המכלאות לאט, כבר לא היה לו אכפת אם הוא יאחר או לא.

כשהתקרב לשם ראה את לילי, הנמרה השורה עוקבת אחריו, מביטה בו בשקט

הוא הביט בה בשקט, ואז הסתובב, מחפש את דמותו של הירוקו. כשלא מצא החליט להתעלם מזה ולהמשיך ללכת.

לילי עקבה אחריו כל הדרך, נכנסת איתו פנימה

סאורי התעלם ממנה, לוקח את נריה עד לחדרו. הוא הניח אותה על המיטה והתיישב לידה, מביט בה בשקט.
היא באמת הייתה כמו אחות בשבילו, והוא לא רצה שהיא תמות, עוד לא.